|
Encore Tamar Lev-On Curator: Avshalom Suliman Music Mixing: Ronen Kohavi Exhibition Text |
הדרן תמר
לב-און אוצר:
אבשלום
סולימן עריכת
מוזיקה: רונן
כוכבי צפיחית
בדבש:
ארכיטקטורה
של תשוקה
ואכזבה
|
|
הגבר
האסייתי
העגלגל פוסע
לקדמת הבמה.
חליפתו
האפורה,
המחויטת,
ועניבת
הפסים
האדומה-צהובה
משוות לו
הופעה של
קריין חדשות
רך מראה. את שני
השירים
הראשונים
הוא שר ללא
מאמץ, חיוך
מיליון
הדולר שלו
מבהיק כמו
מעטיפת
תקליט. אבל משהו
משתבש בפתיח
של "כיסוני
אורז חמים",
הלהיט
שהזניק אותו
לתהילה
בתחילת שנות
השישים.
הצופים בקהל
מרכזים
תשומת לב מנומסת
לעבר הבמה,
מוחותיהם
עוקבים אחר
הצלילים
המוכרים של
"דאמפלינג
חמים, בייבי /
נשוב וניפגש
בכיכר תחת
שמי ניאון
ורודים,
בייבי / אקנה
לנו כיסונים
מטוגנים
חמים / ואקשור
לך אותם ככתר
של נשיקות."
האם הוא יודע
שהרגע שלו
מתקרב?
שריר ליבו
מתרחב בפעם
האחרונה ואז
קורס לתוך
עצמו, והוא
נופל על הבמה
לתוך חוסר
האונים
והכאב
הפתאומי,
יודע אל נכון
עכשיו ששירו
הראשון הוא
גם האחרון
שישיר. |
|
|
הדרן היא
תערוכה
הבנויה סביב
היעדרות. זה
כוחה, וזה גם
האתגר שהיא
מקבלת על
עצמה. כנקודת
המוצא
לעבודתה
בחרה תמר
לב-און
בספקטקל
הבימתי האולטימטיבי:
מוות תוך כדי
הופעה. בהמשך
אדרש לסיבות
שבגללן
בחירה זו היא
בחירה ב(כמעט)
בלתי-אפשרי,
אך לעת עתה
אני רוצה
להצביע על
שתי החלטות
המשמשות לה
כצירי האורך
והרוחב של
התערוכה. ההחלטה
הראשונה היא
לבסס סדרה של
רישומים על
מאגר של מבנים
אדריכליים
שמקרי מוות
של
פרפורמרים שהתרחשו
בהם הפכו
לחלק
מההיסטוריה
המתועדת שלהם:
זמרות
וזמרים
שנורו או
התחשמלו על
הבמה או
מוזיקאים
שהתמוטטו עם
התו האחרון
בקונצרט חייהם.
הבחירה,
העקרונית לַעבודה
על התערוכה,
אינה
באירועים
עצמם אלא במעטפת
שאפשרה אותם,
בבמה שעליה
התרחשה
הדרמה. במבט
ראשון דבר
אינו מספר
לנו על
המשמעות של
המקומות
הללו, על
זהותם או על
הקשר ביניהם.
אנחנו
מקבלים אותם
כקליפות,
רישומי קו
"ריקים" המשחזרים
פרספקטיבות
צילומיות של
אולמות קונצרטים,
מועדוני רוק,
ספינת
תענוגות
וכיוצא באלה.
הסך הכולל של
ההמרה
מצילום
לרישום יוצר פנורמה
של שלדים
אדריכליים
המתחברים זה
לזה באופנים
בלתי
אפשריים, מה
שלב-און
מתארת כ"תפאורה
המזמנת
אסון". עיצוב
החלל מכניס
אותנו לתוך
זירה של
חוץ-בתוך-פנים,
מוקפים
בבמות ועומדים
במרכזן
המדומיין. ההחלטה
השנייה היא
לייצר רובד
אודיאלי
בנוסף לזה
החזותי: רצף
מוזיקלי של
כארבעים
שירים מאותם
מתים-מזמרים
מתנגן בחלל
הגלריה,
במנותק לכאורה
מהרישומים
המקיפים
כשלושה
רבעים מקירותיה.
זה אינו
פסקול שנועד
לעטר את
החזותי, אלא
איבר נוסף
בעיצוב החלל
ובמה
שאִפְשֵׁר
את האסון.
השירים חתוכים
ומודבקים זה
לזה כאילו DJ
בלתי נראה
מנגן אותם
בחלל. הרצף
המוזיקלי, שערכו
המוזיקאי
רונן כוכבי
והאמנית
עבור התערוכה,
על הקטיעות
והמעברים,
החזרות
והחיבורים שלו,
אנלוגי
לקולאז'
האדריכלי
שעל הקירות. לב-און,
שוב: "אני
יוצרת קליפה
נוספת בחלל
המרוקן, קיר
צמוד לקיר.
רישום רפאים,
אתר הנצחה,
בית קברות של
הופעות. הרי
גם בתי קברות
הם סדר
ארכיטקטוני
נטול אנשים
[חיים]". זו
היעדרות על
היעדרות
המאפשרת את
העבודה:
יצירה
חזותית ללא
ייצוג ישיר
של הדרמה,
קולות ללא
נוכחות
הגופים
שמתוכם בקעו,
מוזיקה ללא
נגנים, תרשים
ללא מקרא-מפה. זו,
לטעמי, בחירה
קשה, היות
שהיא מזמינה
אותנו, הצופות.ים,
לתוך חלל
שלילי, חסר,
שנוצר מתוך
סדרה של
פערים
וחוסרים. דרך
הפעולה הזו
לא נועדה
לזרוע בנו
מבוכה של
חוסר הבנה או
לשלוח אותנו
במורד מחילת
ארנב בלשית
של "מה המשותף
ל... " אלא לחדד
את הנוכחות
שלנו בפער החומרי
שהתערוכה
בונה בין מה
שרואים למה
שלא יודעים,
ובין מה
ששומעים
לבין מה
שחושבים
שמבינים. |
|
|
הם
כינו אותו
בארסיות
מחויכת
"צ'ירוקי".
מוצאו
האינדיאני
היה מרוח על
פניו הרחבים
מלוכסני
העיניים. הוא
שרד לא מעט
בשנותיו
הראשונות – את
ההיקרעות
מחיק אימו, את
השנים בבית
הספר הקר
באורגון ואת
תקופת האבק
והעוני
בקליפורניה.
על חורבות
אותן שנים
בנה קריירה
של זמר,
מוזיקאי
ושחקן. שרשרת
הנסיקות
וההתרסקויות
שלו הסתיימה
כשבבוקר
אפריל אחד ב-1961,
לעיני ביתם
הבכורה, הוא
הכה למוות את אלה-מיי
שלו. שמונה
שנים בכלא לא
הועילו
לבריאותו,
והחנינה
שעמד לקבל
ממושל
קליפורניה
רונלד רייגן
איחרה לבוא:
לאחר ההדרן
השני בקונצרט
ההתרמה
השנתי למשרד
השריף, הוא
התמוטט בדרכו
אל מאחורי
הקלעים. |
|
|
שני
התחומים
המזינים את
עבודתה של
לב-און הם השימוש
בחשיבה ובצורניות
אדריכליות,
ועבודה עם
מבנים
וטכניקות
נרטיביות
בטווח שבין
תיעוד ומחקר
היסטוריים
לכתיבת fiction,
במובן של
בדיון ובדיה.
כבר כאן נוצר
פער פוטנציאלי.
האופן שבו
היא מגשרת על
הפער הזה הוא
בהצעת המבנה
האדריכלי -
ליתר דיוק
הכלאה ומניפולציה
של חללים
בנויים - כאנלוגיה
למבנים של
אישיות
ולגניאולוגיות
מומצאות.
במילים
אחרות, ה"אני"
הוא מבנה
המורכב
משרשראות של DNA
שמקור והעתק,
סיבה ומסובב,
מקיימים
בתוכן יחסים
דינמיים.
הזהות של
היחיד.ה
מוקרנת על
המסך של
הפיקטיבי, על
האפשרות
שמספק
הבדיון
(במובן של
ביוגרפיות
מומצאות). בפרויקטים
דוגמת "Scrutinium" ו-"What
Happened in Woolwich Ferry", שהוצגו
בלונדון ב-2007,
התערבה
לב-און
בביוגרפיות
הממשיות של
אתרים
ספציפיים
בעזרת
דמויות מומצאות
ומניפולציות
טקסט-דימוי.
ב-"LEGEND",
ספר האמנית
שהוציאה ב-2018,
היא יצרה
ארבעים דמויות
פיקטיביות
הקשורות זו
לזו בקשרי
גורל,
והזמינה
עשרים כותבות
וכותבים
למלא את
המרווחים
במפה הנרטיבית
שאת
הקואורדינטות
שלה שרטטה
בכתיבת ביוגרפיות,
רישומים,
קולאז'ים
וצילומים
מטופלים. "LEGEND"
מתפקד עבורה
בכפל
המשמעות
הלועזי שלו:
מקרא-מפה,
כלומר המפתח
להבנת הקוד,
המפה, הסיפור,
שהוא כאן גם
אגדה, במובנה
כבדיון
וכהמצאה.
לצירוף
חשיבה
אדריכלית +
פיקציה
טקסטואלית
יש להוסיף את
פעולת
האירוח
ושיתוף
הפעולה כשלושה
אדנים
שעליהם
נשענת
עבודתה של
לב-און. במידה
מסוימת,
פעולת
האירוח היא
שמאפשרת את
כניסתו של
הסיפור לחלל
שנוצר בין
מבנה לבעליו:
באופן
מסורתי,
האורח הנוטה
ללון באוהלו
של המארח
מביא עימו
סיפורים מן
החוץ, ובכך
משלם עבור
המיטה
והאוכל שהוא
מקבל.
סיפורים הם
המטבע העתיק
בעולם. |
|
|
הוא
גדל כ"ג'וני
הקטן", ורק
כשהפך לגבר
גבוה וגרום
ניתן לו שמו
האמיתי.
הגיטרה היא
שהפכה אותו
לגבר והיא
שהעניקה לו
את שמו. לאף
אחד לא היו
הסגנון
והתעוזה שהיו
לג'וני. הסקס
והכישוף
נשפכו ממנו.
את מבטי הקהל
נהג לחסום
בעזרת זוג
משקפי זבוב
עצומים, והם
השתגעו עליו.
אטה ג'יימס
קראה לו הזמר
האהוב עליה
ופרנק זאפה
נשבע שבגללו
הפך להיות גיטריסט.
באופן שתאם
את חייו,
מילותיו
האחרונות
לקהל היפני
שצבא על הבמה
ביוקוהמה היו
מילות
הפזמון של
אחד משיריו
המפורסמים, "Ain't that a bitch".
|
|
|
מוות
הוא נושא
הקושר בין
הפרויקטים
הקודמים להדרן.
ב"מיתות
משונות" (2016)
פירקה לב-און
תצלומי
זוגות ישנים
שאספה בשווקים
בעולם לתוך
ציורים
בשחור-לבן
שיצרה על
משטחי דיקט,
ובנתה מהם
מערכת קטלוגית
של מיתות
שונות: ריב
אוהבים
המסתיים
בדקירה, בן
שאבד
בהתרסקות
מטוס, אהוב
שקפץ אל מותו,
לא ברור היכן
ומתי. תצלום
גנרי של זוג
משנות החמישים
משמש עבורה
מקפצה
לכתיבת
פרגמנט טקסטואלי,
מרוכז ודחוס,
שלא מתאר את
אופן המיתה
של גיבוריו
אלא רומז
עליו, מציע
אותו כהצעת
הגשה. הפער
בין מה שרואים
(כל המרכיבים
החזותיים של
ציורי
הקולאז') ובין
לוחיות
הנחושת
ועליהן
הטקסטים של
לב-און, אחת
מתחת לכל
עבודה, שואב
אותנו לתוכו
במעשה של
השלמת החסר.
הניסיון
האובססיבי
שלה לייצר סימטריות
חזותיות
(ימין-שמאל,
שחור-לבן,
גבר-אישה)
הצביע על הנושא
האמיתי של
התערוכה.
לב-און
מתבוננת
בדמויות
שהיא דולה מן
העזובה
ומדמיינת
(מפנטזת) את גורלן.
האינדקס
הצילומי
שמתוכו נדלו
פרטים באקראי
עומד
כאנלוגי
למוות,
לאינסוף
ולחידלון. הפרויקט
כמכלול עוסק
בניסיון
לחשוב על הדואליות
חיים-מוות
באמצעות
הפעולה של
בדיית
סיפורים.
ואולי אף
להציל את
המתים
באמצעות בדיית
מותם מחדש. בתערוכה
הנוכחית סדר
העניינים
מתהפך: בחירת המבנים
שלב-און
רושמת בדיו
על גיליונות
נייר גדולים
מבוססת על
רגעי מוות
"ציבוריים"
שכבר התרחשו
בהם. הסוף
ידוע מראש.
השאלה
המעסיקה
אותה היא
שאלה דומה,
והיא קשורה
בניסיון
השחזור: האם
כל אותם
אולמות
קונצרטים,
במות,
אצטדיונים,
יודעים למפרע
את מה שעומד
להתרחש בהם?
האם הם, כפי
שהאמנית מנסחת
זאת, "תפאורות
המזמנות
אסון, זירות
שבהן המוות
מוצע לקהל
כבידור"? האם
בכוחו של
החיבור יחד
של כל
המופעים
האדריכליים
האלה, השונים
זה מזה
במיקומם,
בסגנונם
ובאופיים,
להעלות באוב
סדר שהוא
מעבר לסף של
רגע המוות? |
|
|
היא
הייתה, מעבר
לכל ויכוח,
ה-קיסרית. אמא
אפריקה, הם
קראו לה,
וקולה הגדול
כמו מידות
גופה לקח
אותה
מהשכונה
הדחוקה
ביוהנסבורג
אל מעבר לים.
הגלות לא
שברה אותה, גם
לא איומי
השלטונות הלבנים
על משפחתה או
סירובם
לאפשר לה
לחזור לארצה
כדי לקבור את
אמהּ המתה.
היא התמוטטה
לאחר
שהשלימה את
הבית האחרון
של "פטה-פטה",
מול אלפי
איטלקים
שבאו לחלוק
עימה כבוד
ללוחם הצדק
רוברטו
סביאנו
שנלחם
במאפיה
הסיציליאנית.
בסרטון
שנשאר אחריה,
המצולם
מנקודת מבטה
של מעריצה
שעמדה בקהל,
חיוכה של אמא
אפריקה הזקנה
זורח כמו
כוכב מעל
מישורי
הסרנגטי של
חייה. |
|
|
קלישאה
ידועה היא
שאמני במה
מרגישים "הכי
בחיים" כשהם
על הבמה.
מעניין יותר
לחשוב על
האפשרות
שאמנים ככלל,
ואמני מופע
בפרט, חיים
בצורה
מועצמת
למעננו, אלו
שאינם עומדים
על הבמה אלא
נושאים אליה
עיניים. שזה
מה שהם עושים
בפועל, עוד
לפני
המוזיקה או
המחזה. כששאלתי
את לב-און על
עצם הבחירה
הראשונית
במיתות
המשונות
האלה, היא
ענתה ש"רגעי
המוות הללו
נתפסים אצלי
כאקט
פרפורמטיבי
אופטימלי,
טקסי כמעט.
במהלך
ההופעה
נבנתה מערכת
יחסים בין
המופיע לקהל,
וזו נקטעה
באקט של
הקרבה עצמית.
האמן נותן את
חייו לטובת
רגע שיא של
אמנותו, ואילו
הקהל לוקח
חלק ברגע הזה.
המופיעים
כאילו
עסוקים
בהשארת חותם
בזמן אמת". הארכיטקטורה
של אולם
המופעים,
המוזיקה
והיחסים בין
במה לקהל הם ה-set,
התפאורה,
הגוף המאפשר
את הופעתה של
הדרמה ואת
השתתפותנו
בה כקהל. זה
החוזה הבלתי
כתוב בינינו
ובין אלו
הזזים על
הבמה: אנחנו
נרעיף עליהם
אהבה ונישא
אותם על
כפיים אל
הבמה, שהיא
תמיד גם מזבח,
ואילו הם
יהיו הכי
בחיים
עבורנו, והחיים
האולטימטיביים
האלה הם,
במובן עמוק,
מוות
תוך-כדי-ריקוד. כך
קונצרט רוק
או רסיטל
לעוגב הם
אַל-חיים הממסגרים
את החיים
הבנאליים
(ואת הבנאלי
שבחיים) באופן
שמעניק להם
משמעות אחרת.
המחיר עלול
להיות כבד: מי
שמשחק את
הדרמה של
האלים, מספר
את סיפורם או
מנגן את
המוזיקה
שמקורה בעולם
שמעבר, עלול
לשלם בחייו.
אני חושב
שמהסיבה הזו
בדיוק אמנים
חיים על הקו
הדק שבין
סכנה לסיפוק.
הם מכורים
לאפשרות
לרמות את
המוות, גם אם
הסוף ידוע
מראש: The House Always Wins.
במוקדם או
במאוחר תשלם
את מחיר
הנסיעה, וזו תמיד
נסיעה
בכיוון אחד.
אמני במה
אמיתיים מבינים
זאת, וכפשרה
עם המוות הם
מבקשים
שיבוא לקחת
אותם כשהם על
הבמה. אָדי
האריס מלהקת
ה-Shirelles
אמרה זאת
בריאיון
שנתנה לפני
מותה ב-1982 מהתקף
לב: "When
I die, I want to go real quickly, and I want to go with my rock and roll
shoes on" תמר
לב-און עובדת
עם הפצע - לא זה
של סיפורי
המוות
ששימשו מנוע
לגוף העבודה
הזה, אלא הפצע
הפעור בין
הקהל לבין מה
שמתחולל על
הבמה. תשוקה
שנותרת תמיד
לא ממומשת, או
במקרים
שלפנינו,
ממומשת אך
ורק על ידי אדם
אחד, המופיע.ה,
שלוקח את
ההופעה לשיא
שממנו אין
חזרה ואין
אפשרות של
הדרן. אבשלום
סולימן, מרץ 2022 |
|
|
|
|
Go to: Archive
– Death on Stage
